לפניכם כתבתו של מיקי רוזנטל על מערכת החינוך בישראל.
כתבה זו בוחנת את מערכת החינוך בישראל, תוך עריכת השוואה בין בית ספר פרטי לבית ספר ציבורי ומנסה להבין מהם הדברים הזקוקים לשינוי.
כתבה זו בוחנת את מערכת החינוך בישראל, תוך עריכת השוואה בין בית ספר פרטי לבית ספר ציבורי ומנסה להבין מהם הדברים הזקוקים לשינוי.
הצפייה בכתבה מעלה שאלות, תהיות ומחשבות רבות בהקשר לאופן בו מתנהלת מערכת החינוך כיום. שני בתי הספר המוצגים מצליחים לעורר עשייה חינוכית חיובית המקדמת את הלמידה ואופניה ובעיקר מצליחה לגעת בתלמידים. האחד, עושה זאת כנגד כל הסיכויים. לאחר, ישנם כל האמצעים.
אם כך, מהו המפתח להצלחה?
הכתבה מדגישה מספר אלמנטים מהותיים אשר עשויים לקדם את אופן ההוראה והלמידה, אשר יישומם יסייע לצמצום הפערים הקיימים בין בתי הספר הציבוריים לבתי הספר הפרטיים.
ראשית, יש להעלות את מעמדו של המורה.היבט זה ייושם בשתי דרכים. האחת העלאת השכר והשנייה יצירת מערך מיון של כוח ההוראה עוד בשלבי הכשרת המורים. לשני היבטים אלו אני מוסיפה היבט נוסף ומשמעותי של האופן בו יוכשר המורה כמורה מקצועי, בעל ערכים ועמדות פדגוגיות והוראתיות ראויות, ערכיות ומעודכנות למאה ה- 21. לעניות דעתי, חלק ממכלול הידע שעל המורה לרכוש הוא ידע משמעותי בתחום התקשוב, כדוגמת מיומנויות תקשוב, הבנת המרחב הגלובלי והיכולת לקדם את תהליך ההוראה באמצעותו. תוכנית התקשוב הנוכחית של מדינת ישראל מבינה את הצורך להתחיל את המהפכה בחינוך מהמורה. הפעם, ישנה התאמה בין התפיסה המוצגת בכתבה לבין תפיסתו של משרד החינוך ועל כן, אולי ישנו סיכוי טוב שהפעם יתחולל שינוי אמיתי.
אך האם שינוי מעמדו של המורה יצליח לבדו להביא לשינוי? ייתכן ויש צורך בתוספת תקציב.
יש שיאמרו כי יש קושי להוסיף לתקציב החינוך ולכן נמנע שינוי פניו, האומנם?
רוזנטל חושף בכתבתו את הבעיה של מערכת החינוך בחלוקת המשאבים. הוא משווה בנינו לבין בריטניה בה לומדים פי 10 יותר תלמידים מאשר במדינת ישראל. שם, ישנם 15 מוסדות מנהלתיים החולשים על כל מערכת החינוך. כאן, ישנם 260 כאלה!
אין ספק שמערכת החינוך של בריטניה בהחלט ראויה להערכה ואם הם יכולים ליצור מערכת ניהולית יעילה, מצליחה וקטנת היקף, אז בודאי שגם אנו יכולים.
את התקציב העודף שיוותר מצמצום זה ניתן להשקיע בדברים המהותיים, כגון: תהליך הכשרתו של המורה ויצירת תנאי עבודה הוגנים אשר יסייעו למורים בפיתוח שיעורים חווייתיים, המשלבים גירויים ולמידה בהתנסות.
כמו כן, יוכלו לשמש התקציבים לפיתוח שיטות הוראה אשר יחליפו את שיטת ההוראה הפרונטאלית הנהוגה מזה 200 שנה. כך, יושקעו המשאבים הנותרים ביצירת עמדות מחשבים בכל הכיתות, הרחבת רשת האינטרנט, מתן מחשב נייד לכל תלמיד.
נכון, זה נעשה גם כיום. אבל בקנה מידה קטן ובאופן הדרגתי ואיטי כל כך, עד שנדמה שכשנסיים להצטייד נאלץ להתחיל את כל התהליך מחדש. מדוע שלא נפעל בתחום זה כמו רוסיה, אשר ציידה את מערכת החינוך שלה בקצב מסחרר של 300 מחשבים ליום? אם ננתב חלק מתקציב החינוך למטרה זו נראה שהדבר לא בשמים, אלא ניתן להגשמה- כאן ועכשיו!!!
התלמידים מביה"ס "אורט סינגלובסקי" מביעים בכתבה אי שביעות רצון ממערכת החינוך שלהם. הם מבקשים יחס אישי, יצירת עניין בשיעור, הנגשה ולמידה משמעותית. בתי הספר הפרטיים כבר מיישמים זאת הלכה למעשה. בתי הספר הציבוריים יכולים ליישם זאת אף הם בעזרת שינוי אופן ההוראה לשם התאמת מערכת החינוך לעולם בו חיים תלמידנו. לשם כך, יש לשלב את התקשוב באופן אינטגראלי בהוראה, לא בעוד שנה- שנתיים או בפעימה ראשונה, שנייה או שלישית אלא כבר היום!
הסרטון:
ישראל 2011: כך נראים ההבדלים בין החינוך הפרטי לחינוך הציבורי. מתוך:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה